<h1>ספר החינוך מצוה שפ"ז</h1>
<h2>דף יא:</h2>
שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים, שנאמר [במדבר ט"ו] ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. עניין לאו זה שנמנענו שלא נייחד מחשבותינו לחשוב בדעות שהם הפך הדעת שהתורה בנויה עליו, לפי שאיפשר לבוא מתוך כך למינות אלא אם יעלה על לבו רוח לחשוב באותן דעות הרעים יקצר מחשבתו בהם וישנה לחשוב בדרכי התורה האמתיים והטובים, וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו, ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה כי אחריתם רעה וכדי בזיון וקצף, וזה שאמרו זכרונם לברכה [ספרא כאן] ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות, ואחרי עיניכם זו זנות, שנאמר [שופטים י"ד] ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. שורש מצוה זו נגלה כי בזה ישמר האדם מחטוא ליי' כל ימיו, והמצוה הזאת באמת יסוד גדול בדת כי המחשבות הרעות אבות טומאות והמעשים ילדיהן, ואם ימות האדם טרם יוליד אין זכר לבנים, נמצאת זאת המניעה שורש שכל הטובות יוצאות ממנה, ודע בני ותהא מרגלא בפומך מה שאמרו זכרונם לברכה [אבות פ"ד מ"ה] עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה, שאם תשית דעתך למלאות תאותך הרעה פעם אחת תמשוך אחרים כמה פעמים, ואם תזכה להיות גבור בארץ לכבוש יצרך ולעצום עיניך מראות ברע פעם אחת יקל בעיניך לעשות כן כמה פעמים, כי התאוה תמשוך הבשר כמשוך היין אל שותיו, כי הסובאים לא תשבע נפשם לעולם ביין אבל יתאוו אליו תאוה גדולה, ולפי הרגילם נפשם בו תחזק עליהם תאותם, ולו ישתו שם כוס יפוג יקוד אש תאות היין ויערב להם, כן הדבר הזה כל איש בהרגילו בתאוות ובהתמידו בהן יחזק עליו יצרו הרע יום יום, ובהמנעו מהם ישמח בחלקו תמיד כל היום ויראה כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים ללא תועלת של כלום. דיני המצוה זו קצרים, הרי ביארנו בזה רוב עיקרן. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר על זה וייחד מחשבתו בעניינים אלו שזכרנו שמביאין האדם לצאת מדרך דעות תורתינו השלימה והנקייה ולהכנס בדעת המהבילים הכופרים רע ומר, וכן מי שהוא תר אחר עיניו, כלומר שהוא רודף אחר תאוות העולם כגון שהיה משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכוין בהן כלל לכוונה, כלומר שלא יעשה כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו רק להשלים חפצו בתענוגים, כל מי שהוא הולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו כמה שאמרנו. ואין לוקין על לאו זה לפי שאין זה דבר מסויים שנוכל להתרות בו העובר עליו, כי מהיות האדם בנוי בעניין שאי איפשר לו שלא יראה בעיניו לפעמים יותר ממה שראוי, וכמו כן אי איפשר לו שלא תתפשט המחשבה לפעמים יותר מן הראוי, על כן אי איפשר להגביל האדם בזה בגבול ידוע, גם כי לפעמים איפשר לעבור על לאו זה מבלי שום מעשה, וכבר כתבתי למעלה שכל לאו שאיפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף על פי שעשה בו מעשה אין לוקין עליו לפי הדומה.
